המלאך שלא ידע לנוח

מאת: שי גיל (בהשראת המעשייה “הצדיק הכפרי”)

דני גדל בבית קטן בעיר קטנה ביחד עם עוד אח ואחות קטנים ממנו. דני היה כמעט כמו כל ילד אחר בן גילו אבל רק כמעט. מי שמכיר אותו והיה מתבקש לתאר את דני היה בוודאי אומר משהו בסגנון הבא: “הוא ילד טוב, חמוד, נבון ויצירתי, אבל בבית הספר הוא בדרך כלל עושה הרבה בלגן ומסתבך לעיתים קרובות בצרות, למרות שנראה שלא ממש התכוון לזה”. אם היינו שואלים את הוריו מה הכי מאפיין את דני שלהם, קרוב לוודאי שהיו אומרים: “הוא כל הזמן בתנועה ונראה כחסר מנוחה”.
אם נישאל את המורה של דני איך הוא בכיתה, קרוב לוודאי שנקבל את התשובה: “בפעילות כמו ספורט, אומנות, גינת ירק וטיולים, אין לו בעיה, הוא מן המצטיינים. אבל בשיעורים שבהם נדרש ממנו לשבת על הכיסא להקשיב או לעבוד במחברת, אחרי זמן קצר הוא מתחיל לזוז או לגעת בחפצים על השולחן, הכיסא שלו חורק והוא מצליח לייצר רעש שמפריע לחברים שישובים לידו, ואני נאלצת בסופו של דבר להעיר לו, ולפעמים” – מתנצלת המורה – “גם להוציא אותו החוצה שיירגע, אחרת הכיתה פשוט מתפרקת לי.”

המלאך שלא ידע לנוח

אפשר רק לדמיין איך דני מרגיש ברגעים כאלה: מבויש, אולי מושפל וכעוס, וכל מה שנותר לו זה לספור את הדקות, עד שיישמע הצלצול הגואל, והוא ממלמל לעצמו, נו כבר שהיום הזה יגמר ונחזור הביתה.
לא שבבית הכול תמיד טוב. אם תשאלו את אימא שלו, היא תגיד שדני הוא ילד מקסים ואהוב, אבל הוא לא נח לרגע ולפעמים נורא קשה לה, במיוחד כשהוא מפרק לה את הבית או רב עם האחים או פשוט נראה כמי שלא פנוי לשמוע מה שמדברים איתו. ברגעים כאלה היא מוצאת את עצמה לפעמים כועסת וצועקת עליו, אבל בתוך תוכה היא בוכה בחוסר אונים.
סבתא אוהבת מאוד את דני, לפעמים היא חושבת בלב, שבילד נכנס איזה שד שלא נותן לו מנוח, אבל ברוך השם היא יודעת יותר טוב מכולם איך להעסיק אותו ולמנוע ממנו להסתבך בצרות. היא מחייכת לעצמה, כשהיא נזכרת שדני מאוד מזכיר לה את הסבא שלו זכרונו לברכה. גם לו היה מן שד כזה בפנים, ידו בכל ויד כל בו והיא למדה שצריך לתת לו כל פעם פרויקט אחר, מן אתגר כזה, כמו לשפץ את הבית, לעבוד בגינה, לתקן משהו במטבח, או כלי עבודה שבור, ככה שתמיד יהיה לו מה לעשות, אחרת הוא פשוט היה מטפס על הקירות ומטריף את דעתה.
לפעמים אמא ואבא מתלוננים שקשה להם, אז סבתא מסתכלת להם עמוק בעיניים ואומרת שהם זכו בילד אמיתי של ממש, ילד שלא מנסה להיות מישהו אחר, “הוא ילד כמו שילדים היו פעם”, היא אומרת בחיוך, “כשהיו פשוט רצים אחרי כדור, משחקים תופסת ומחבואים, עושים מעשי קונדס, בונים בית על העץ ונוסעים באופנים וקורקינט בשכונה וחוזרים רק כשרעבים או כשהשמש שוקעת. מה לעשות”, היא נאנחת, “שהעולם שלנו השתנה והיום ילדים כבר לא יכולים באמת להיות רק ילדים”.
ביום כיפור דני ואבא הלכו להתפלל בבית הכנסת ולשמוע את תפילת נעילה ותקיעת השופר שמבשרים על תום הצום. לדני לא ממש התחשק ללכת, אבל אבא לקח אותו בכל זאת. בשעת התפילה אבא התפלל עם כולם, בעוד דני, שהניגונים והמזמורים עוררו בו געגוע לדבר מה שלא ידע לקרוא לו בשם, התקשה לעקוב אחרי החזן, כי טרם הצליח ללמוד לקרוא באופן שוטף. דני פשפש במכנסיו ומצא כדור גומי קטן והחל לשחק בו. אבא רמז לו שיכניס את הכדור מיד לכיס, אבל דני משך בכתפיו והמשיך.

אבא ניסה לחטוף לו את הכדור וזה קפץ והתגלגל בין הספסלים, כשדני דולק אחריו ואבא דולק אחרי דני. הכדור קפץ כאילו אחזו דיבוק ודני קפץ מספסל לספסל דורך מדי פעם על מי מבין המתפללים שהתנמנם לו, כשאביו הנבוך והכועס בעקבותיו מנסה להניח עליו אל ידיו ולהחזיק בו, ללא הצלחה. ואז לפתע ניתר הכדור אל עבר ארון ספר התורה ודני אחריו זינק בניתור אדיר, כמו אילה שלוחה, כמעט והתנגש בבעל תוקע שעמד להכניס את השופר אל פיו. דני נפל אפיים ארצה תוך כדי שהוא מעקם את רגלו וזעקה נמלטה מגרונו. וברגע זה ממש הבעל תוקע התחיל לתקוע בשופר, לעיניהם הנדהמות של המתפללים. דני פרץ בבכי קורע לבב ואחז ברגלו. אבא ניגש אליו, פורש את טליתו ומחבקו כשברקע בוקע קול תרועה עמוק מהשופר והבכי של דני מתלווה לו.
הסתיימה התקיעה, תם הצום, קמו האנשים לברך זה את זה בשנה טובה, ודני עדיין חבוק בזרועות אבא. ניגש הרב וחיבק את שניהם ברכות, כשהוא פונה לדני ואומר: “הידעת שכמוך, גם מלאכים לא יודעים לנוח, רגליהם ישרות ותמיד יש להם מה לעשות. לכל עשב ואילן יש מלאך מיוחד שעומד מעליו וקורא לו גדל. כל מלאך יודע שאם יחדל, יפסיק האילן לגדול. אם ינוחו המלאכים ולו לרגע, מי יודע כיצד יראה העולם. ואנחנו מודים על כך כל יום ויום ומהללים את שבחם בשירה ותפילה”. התכופף הרב ולחש אל אוזנו של דני כשהוא מחייך: “אף אחד עוד לא גילה למלאכים שמותר גם להם לעצור מדי פעם לנוח”. התרומם הרב ובקול שהדהד בחלל בית הכנסת הוסיף: “ולך דני נגיד תודה שהבכי והריקוד הסוער שלך, כאן על הכיסאות והספסלים, לא רק שהעיר את המתפללים הישנים, אלא הצליח לרגש את פמליית המלאכים שם למעלה. ממש ברגע של נעילת שער, פתחת לנו לכולם את שערי הרחמים והדמעות שהמתינו בסבלנות אין קץ, אלו קשובים תמיד לניגונו של בכי הבוקע מעומק הלב ולרגע נידמינו כאן למטה להיכל קדוש של מעלה”.
“ואתה יודע מה”, הוסיף הרב, כממתיק סוד, יש לי הרגשה שהולכת להיות לך שנה טובה במיוחד, כך שמעתי למעלה מאחורי הפרגוד”. ובאותה שעה, מלאכי השרת שעמדו כל הזמן והתבוננו במתרחש, חייכו זה אל זה ולחשו אמן כן יהי רצון.

2017-01-23T17:01:24+00:00
שינוי גודל גופן
ניגודיות